הצוללת של אמנון ושלי

פרק ראשון

רק פנס הרחוב היה עד לכל מה שקרה ביני ובין חברי הטוב אמנון. היו כאלה שאמרו ששנינו דומים לפרפרי לילה שנמשכים לאור. אבל, לנו לא היו כנפיים ובמקומן היו לנו מחשבות שבעזרתן התרוממנו מעל לגגות של צריפי השכונה ועפנו לכל מקום שרצינו. ישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי לאמנון. רגל אחת שלי הייתה ברחוב וולפסון והרגל השנייה - ברחוב מנשה בן-ישראל, כי הפנס שלנו עמד בצומת בין שני הרחובות. ובגלל זה אף ילד לא העז לנפץ אותו באבן שנורתה מ"רוּגטקה". כולנו ידענו שצומת חייב להיות מואר תמיד.

אמו של שבתאי יצאה אל דרך העפר והשמיעה קול, ותיכף אחריה יצאו עוד אמהות. הקולות שלהן ניסרו בחלל כקולות של צרצרים: שב—ת-תאי, בוא הביתה... מו-שון-ן-ן ס-לו-מו-מון...

הורדתי את הראש וחיכיתי עד שהדהרות של הילדים הרצים הביתה ייפסקו. שאלתי את עצמי, מה קרה לאמנון? הוא אף פעם לא איחר לפגישות שלנו!

הורדתי את הראש וחיכיתי עד שהדהרות של הילדים הרצים הביתה ייפסקו. שאלתי את עצמי, מה קרה לאמנון? הוא אף פעם לא איחר לפגישות שלנו!

פתאום קפץ הלב שלי ממקומו כאילו צמחו לו שתי רגליים ארוכות של חרגול. מתוך החשיכה שבין שני פנסים יצאה ובאה לקראתי שולמית, אחותו של אמנון. היא לא הייתה לבדה. ליווה אותה הסבא שלה. הוא נשא בידו מזוודה קטנה.

קיוויתי שאמנון תיכף יופיע ויסביר לי הכול. אבל חברי הטוב נשאר בחושך ולא יצא מתוכו.

"אמנון חולה," אמרה שולמית, "יש לו חום."

"אתמול שיחקנו יחד..."

לא המשכתי לדבר כי המזוודה אותתה לי שקורה משהו חמור הדורש בירור. "המחלה של אמנון מדבקת," אמרה שולמית. "אני הולכת לגור אצל סבא עד שאמנון יחלים."

רציתי לצעוד צעד אחד אחורנית והתבלבלתי: במקום ללכת אחורנית הלכתי קדימה. סבו של אמנון שלח את זרועו לפנים ואמר: "אביך יאמר לך כיצד לנהוג." שניהם התרחקו והשאירו אותי לבד מתחת לפנס שהמשיך להאיר כאילו כלום לא קרה. אבל האור שלו לא גירש את החושך. הרגשתי איך אני מחליק ונופל אל תוך לועו השחור.

רצתי אל הצריף שלנו. בהוֹל הקטן ישבו אמי ואבי ליד השולחן ודיברו ביניהם בספניולית. כשראו אותי נכנס, השתתקו. משהו לא טוב קרה, חשבתי, אם אבא שלי, שהתעקש כל הזמן לדבר רק בעברית, הסכים לדבר בספניולית.

"אני יודע שאמנון חולה," אמרתי, "אחותו סיפרה לי."

אבי הניח את זרועותיו על השולחן כאילו היו שני משוטים שצריך לייבש אותם מהמים וזה היה סימן שנגמר לו הכוח וכל מה שהוא רוצה זה לשבת בשקט.

הוא לא הצליח; דאגה גדולה הקימה אותו על רגליו והוציאה אותו החוצה. שם עמד והסתכל בבניין בן שלוש הקומות שהתרומם לצד הצריף שלנו. בקומה השלישית גרה המשפחה של אמנון.

"אמנון חלה במחלת הפוליו," אמר אבי. הוא דיבר בשקט, כמעט בלחישה. ראשו היה מורכן לעברי.

"אני יודע," לחשתי, "שולמית סיפרה לי."

"מה אתה עוד יודע?" שאל אבי.

"שיש למחלת הפוליו עוד שם," אמרתי.

אבי נענע בראשו והצמיד את אצבעו על שפתי. "אני מציע שלא נוציא מהפה את המילים 'שיתוק ילדים'," אמר, "אסור לנו להבהיל את אמא."

אמי ואחי יצאו גם הם אל החצר. אחי נשא בידו את נרתיק הכינור שלו.

"יעקב יישן אצל סבא עד שנהיה בטוחים שלא נדבקת מאמנון," אמר אבי.

האור בחלונו של אמנון כבה. הירח והכוכבים לא. הלוואי וגם אני הייתי רחוק עכשיו מכאן כמו הירח. הייתי מאיר ובו בזמן גם משאיר חצי ממני בחושך ומחכה לבד עד שאמנון יחלים והכול יחזור להיות כמו קודם.

חזרה