הנער שעשה הגהות לחסמבה

מאת עופר אדרת ן "הארץ " , יום שישי 16/05/02014

כשהיה בן 15 החל ברוך תור-רז לעבוד כנער-שולייה בבית דפוס בתל אביב. את דפי הספרים שאסף מהרצפה היה קורא בערבים בצריף בו גרה משפחתו. עד מותו פירסם 27 ספרים. האחרון, שייצא בקרוב, מספר על סלוניקי, ממנה באה משפחתו ב-1925.

כשסיים את בית הספר העממי, נשלח ברוך תור-רז להיות נער שוליה בבית הדפוס "ספר" של נחום טברסקי בתל אביב. עבודתו זימנה לו מפגשים עם סופרים שהעריץ. "קראתי ספרים עוד לפני שיצאו בדפוס. כך הייתי הקורא הראשון של 'חסמבה' סיפר בראיון לפרוייקט ארכיון הווידאו של סופרי ומשוררי ישראל. יגאל מוסנזון בא אלי, מניח את ידו על כתפי ושואל, 'ברוך, יש כבר הגהות לחסמבה'?"

כשהכין את הספרים להגהה נהג להעביר את המכבש על כל טור עופרת פעם נוספת, כדי לקחת עותק הביתה. לצד זאת, גם אסף גיליונות פגומים מהדפוס, שהושלכו לרצפה. בערבים, בחצר של הצריף הקטן בו גרו, נהג לשבת עם אביו על ארגזים הפוכים, ולקרוא לאור עששית..

סבו, ברוך טוריס, עלה לארץ ב1925 מסלוניקי ביוון. בנו אהרן היה אביו של תור-רז, שנולד ב-1936 בשכונת שפירא.

במרוצת חייו פירסם ברוך 27 ספרים רובם לילדים ונוער .סיפוריו הראשונים פורסמו בשבועונים לילדים. כשהיה ילד נענה לקריאתו של עורך "דבר לילדים", יצחק יציב, ושלח לעיתון חיבורים פרי עטו. בשעות הפנאי נהג לקרוא סיפורי הרפתקאות, מערבונים ורומנטיקה בספרי הוצאת "הרומן הזעיר", אותם קנה בקיוסק..

השראה ספג גם מאמו, רבקה, שלא ידעה קרוא וכתוב. “למדתי ממנה, שכשאני רואה מאורע ברחוב, שאני רוצה לכתוב עליו, אני לא מסתכל עליו בעיניים כמו של אדם מפוכח...אני לא רוצה להבין את הדברים כפשוטם", אמר.

הנאה מיוחדת הפיק מסיפוריו של מחבר ספרי האגדות לילדים ז. אריאל. “הם אשר פיתו אותי להיכנס לעולם המופלא של המילים, שבעזרתן אפשר לבנות עולמות קסומים, שבהם הכל ייתכן והכל אפשרי בתנאי שהגיבור יהיה ישר, חכם ואמיץ", אמר.

תחילה השתמש בבעלי חיים כגיבורי סיפוריו. כל הגיבורים האלה רצו לעשות דברים שהיו מעל ליכולתם. פרפר הלילה, למשל, ביקש להיות פרפר-יום. “בסיפורים מאניש המחבר את בעלי החיים בטבע ודרך עלילותיהם הוא מבטא ביקורת כלפי אלה שפוגמים באותו עולם אידילי מתוך שיקולים כלכליים וחמדנות לשמה", נכתב ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה.”

במלחמת העצמאות עבר לגור בבית נטוש ביפו, לאחר שהצריף של משפחתו נהרס. על חוויותיו באותו קיץ כתב בספר "הפסדתי את החופש הגדול" (2003).

ב-1968 החל לעבוד כארכיונאי בארכיון מפא"י בבית ברל. בעיזבונו של ברל כצנלסון גילה את מחברתה של רחל המשוררת, שכללה יומן מימי היותה גננת בדגניה ושירים בכתב ידה. "פעמים רבות החזקתי את המחברת בידי , קראתי את השירים ועקבתי בהתרגשות בלהטי כתיבתם", כתב..

אשתו הראשונה היתה המשוררת שלומית תור-רז. "ערב ערב היינו יושבים יחד בחצר ביתינו השכור בשכונת 'הדר' ב'הדר רמתיים', שהיה מול פרדס וקוראים יחד פרק בספר", סיפר.

ב-1994 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "פרצוף צנע", בו כתב על ילדי השכונה התל אביבית בה גדל. "אחד שקורא ב'דבר לילדים' ומחליף הרבה ספרים בספרייה, שהכול נופל לו מהידיים וכל מה שהוא גוזר או חותך יוצא לו עקום", כתב על עצמו. מנגד, את מושון, בן הסבל, שהיה הילד החזק בשכונה, תיאר כך: "גופו החזק לא ידע להביע את עצמו במלים, רק במכות".

ב-1996 קיבל את עיטור אנדרסן לספרות ילדים ונוער. ספרו האחרון, “המגילה של דאוד", יצא לאור לפני חודשיים, ועוסק בילדותו במלחמת העצמאות. עד יומו האחרון עבד על הגהות לספר "יום הדגים" – סיפורים על חיי היהודים בסלוניקי, שייצא בקרוב לאור.

חזרה