ברוך תור-רז - דרכי כסופר לילדים

נולדתי בתל-אביב באוקטובר 1936 בן בכור להורי רבקה ואהרון טוריס ילידי סלוניקי. גדלתי בשכונת צריפים בדרום תל-אביב.

לקראת התחלת לימודי בכתה א' קנה לי סבי מתנה: שולחן קטן, כיסא, מחברת ועפרון. התיישבתי ליד השולחן, פתחתי את המחברת וציירתי על שורותיה עיגולים, קוים ונקודות. מילאתי בהם ארבעה עמודים. סבי היה הראשון שלקח את המחברת לידיו. הוא שאל אותי, מה כתבת? עניתי, כתבתי סיפור. סבי בקש ממני שאספר לו את הסיפור. ספרתי לו את אחד הסיפורים שאבי קרא באזני מתוך הספר "מאה ואחת מעשיות, אגדות וסיפורים" בעריכת אריאל שלמה זלמן. אחרי סבי לקחה אמי את המחברת לידיה – ולה סיפרתי סיפור אחר. וכך, החלפתי, באותו ערב, את הסיפורים, כשאני מתאים אותם למי שהחזיק את מחברתי בידיו. הסיפור הראשון, ששבה את לבי, היה הסיפור "הנער והלויתן" מאת ז. אריאל. מסופר בו על נער, שהיה משליך כל יום פרוסת לחם לים והאכיל דג, וכתמורה קבל מהלויתן, מלך הדגים, פנינים ואבנים טובות. התפעלתי מכך שבסיפור מדברים דגים בלשון בני-אדם ואיך בלע הדג את הנער והביאו לפני הלויתן, ששוחח אתו ונתן לו מתנות והחזיר אותו בשלום ליבשה!

אני הייתי אז ילד שפחד להיכנס למים בים ופחד מהגלים – והנה, בסיפור, בגלל שילד שמע בקול אביו, שלימד אותו "לרחם על כל הבריות, בין בים ובין ביבשה", הוא הצליח לצלול אל מעמקי הים, לבקר בארמון של מלך-לויתן ולחזור!

סיפור זה והסיפורים הנוספים שקיבץ ז. אריאל הם אשר פיתו אותי להיכנס לעולם המופלא של המילים, שבעזרתם אפשר לבנות עולמות קסומים, שבהם הכל יתכן והכל אפשרי – בתנאי שהגיבור יהיה ישר, חכם ואמיץ.

בתחילת דרכי כסופר לילדים כתבתי סיפורים שהגיבורים שלהם היו בעלי-חיים: קיפוד, גחלילית, חלזון, פרפר, נמלה, צרצר. כל הגיבורים האלה רצו לעשות דברים שהיו מעל ליכולתם, כמו פרפר הלילה שבקש להיות פרפר-יום ; הגחלילית, שהעדיפה את פנס-הרחוב על הפנס הקטן שלה ; הצרצר שבקש ללמוד מנגינה חדשה ולא רצה לצרצר כמו כל שאר חבריו הצרצרים ; הנמלה, שחשבה שגרגר של סוכר טוב יותר מגרעין – עד שטיפת גשם המסה את גרגר הסוכר והיא נאלצה לחזור אל הקן בלא- כלום ; האריה השוכב על דרגשו שבכלוב וחולם על ערבה רחבת-ידיים בה הוא רץ ורודף את טרפו.

ולצד סיפורים אלה נכתבו שירים לילדים, כבני לוויה מתאימים לגחלילית ולפרפר, כמו השיר "אדמה רטובה":

"יותר מכל אוהבת אדמה להיות בוץ / ואז היא נהיית מתוקה, כמו בצק מקמח ומים / ומי שיודע, טומן בה זרעים קטנטנים / כי, מה שאדמה הכי באמת אוהבת / זה דגדוגים של שורשים."

אבל, השירים והסיפורים, שעמם נשארתי בעולם הפלאי של הילדות המוקדמת, לא מצא חן בעיני מושון, שכולם כינו אותו בכינוי "פרצוף צנע". הוא החטיף לי "ראסיה", שבהחלט הייתה מגיעה לי. ה"ראסיה" עוררה אותי. הפסקתי לרוץ אחרי פרפרים וגחליליות והתחלתי לספר על מושון ושבתאי, וכל שאר ילדי השכונה, שהיו אלופים במשחקי הגולות, הפורפרות, ה"דודס" והגוגואים – וידעו לעשות עפיפונים (טייארות) יפיפיות מ"בוסים" ומנייר צבעוני! וכך בא לעולם הספר "פרצוף צנע" ;

במלחמת השחרור פצצה פגעה והרסה את הצריף שלנו. נאלצנו לגור בבית נטוש ביפו. על חוויות אותו קיץ ספרתי ב"הפסדתי את החפש הגדול". הספר האחרון שלי מספר על ימי ה"צנע". ימים שבנוסף למחסור במזון הייתה מגפה של "שתוק ילדים". הסיפור שלפנינו מתאר איך התגברו ילדי שכונה בדרום תל אביב על כל הקשיים. הם הצליחו להשיג קמח לטייארה גדולה בעלת שלושה ראשים לעודד את רוחם ולהוכיח שלא על הלחם לבדו יחיה האדם!

בספרים אלו שוחחתי עם אבי, הרחתי את ריח בגדי העבודה שלו הנודפים ריחות שמן-מכונות ו"גריז" – וכן, שוב, הייתי נתון, בלי שיכולתי להתנגד, להשגחתה של אמי, שדאגה שארחץ את ידי, אתלבש יפה, ושלא אשכח לקחת סוודר וכובע.

ובלי כוונה, מושון, לינדה, שבתאי, וכל ילדי השכונה, משתנים והופכים להיות דומים לפרפרים ולגחליליות שבסיפורי: הם חופשיים הם יפים – ואף אחד לא יכול לתפוס אותם ולעשות בהם כרצונו!

חזרה