קזבלנקה

אמי ואני עמדנו על המדרכה מול קולנוע "גן רינה", והסתכלנו על ים החולצות הלבנות שלפני הקופות. אבי נעלם בין העומדים בתור. זה לא היה תור דקיק ששומרים עליו, אלא מין פקעת סבוכה שאף אחד לא ידע איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.

הראשונים בתור החזיקו את הסורגים של שתי הקופות שהיו סגורות. אבי לא היה ביניהם. הוא היה באיזה מקום באמצע. וזה היה המקום שבו הרגישו הכי הרבה את הדחיפות, כי אלה שעמדו באמצע נדחפו אחורה על ידי אלה שכבר קנו כרטיסים ורצו לצאת וגם נדחפו קדימה על ידי אלו שרצו להתקרב אל הקופות.

כשנפתחו הקופות התחיל מאבק נגד אלה שבאו אחרונים וניסו להתפלח ולהשחיל את עצמם אל ראש התור. אמי ואני ראינו אותם אבל לא יכולנו להתערב. יכולנו רק לכעוס עליהם מרחוק.

ילדי השכונה גדלים במחסור שיש בו הרבה שמחות. דרכי העפר של השכונה הם מגרש נפלא למשחקים שהם יוצרים בעצמם.

אמי עמדה על בהונות רגליה וניסתה, לשווא, לגלות את אבי. אבי נעלם. אלה שכבר קנו כרטיסים הרימו את זרועותיהם והציגו לראווה את הכרטיסים, כאילו היו אישורי יציאה משדה המערכה. הם פילסו את דרכם בקושי, וכשיצאו היו פניהם אדומות ומיוזעות וחולצות השבת רטובות ומקומטות. שמחה גדולה היתה נסוכה על פניהם, ורגע ארוך עמדו, בלי תנועה, והכרטיסים מתנופפים ברוח, מעל לראשיהם

גם אבי חזר אדום ומיוזע, עיניו התנוצצו כשנתן לי לשמור על הכרטיסים. אמי פתחה את התיק, שלפה מטפחת והתחילה לנגב את פניו של אבי. ובו בזמן משכה אותו אחריה, להרחיק אותו מרוח שבאה מן הים. מצאנו מסתור בכוך אפלולו של כניסה לחנות. שם הפקיר אבי את עצמו לידיה של אמי. שניהם שכחו איפה הם נמצאים ולמה ולאן הם צריכים ללכת.

אני עמדתי בצד. העמדתי פנים שאני מתבונן בציורים שהוצגו לראווה בחלון, אבל היה לי חשק גדול שכל מי שיסתכל עלי שלא יחשוב שאני שלהם. זרועותיה הלבנות והארוכות של אמי התרוממו כלפי מעלה, עסוקות בייבוש הלחיים והמצח, הצוואר והעורף של אבי. אחר כך הן סרקו את שערותיו, וגם דאגו לחולצה, וניסו להחליק את קמטיה. כל הזמן לחשה אמי לחישות בשפניולית ואבי לא מחה ולא ביקש ממנה שתפסיק לדבר בשפניולית ותדבר רק עברית.

אני עמדתי בצד. העמדתי פנים שאני מתבונן בציורים שהוצגו לראווה בחלון, אבל היה לי חשק גדול שכל מי שיסתכל עלי שלא יחשוב שאני שלהם. זרועותיה הלבנות והארוכות של אמי התרוממו כלפי מעלה, עסוקות בייבוש הלחיים והמצח, הצוואר והעורף של אבי. אחר כך הן סרקו את שערותיו, וגם דאגו לחולצה, וניסו להחליק את קמטיה. כל הזמן לחשה אמי לחישות בשפניולית ואבי לא מחה ולא ביקש ממנה שתפסיק לדבר בשפניולית ותדבר רק עברית.

"בוא," אמר אבי בקול צרוד, "איזה צבע של גזוז אתה רוצה?" "אדום," אמרתי. הלכנו לקיוסק ואבי הזמין שלוש כוסות של גזוז אדום. לא פלא שבחרתי בצבע האדום. הוא היה בכל מקום. המדרכה שלפני קולנוע "גן רינה" נהפכה לשדה כלניות. הצבע שלהן היה בשפתיים, בשמלות, בנעליים, בארנקים, בסיכות הראש ועל פניה של השחקנית, שהסתכלה על כולנו מלמעלה, והיתה כמו פנס שמפיץ יופי מסנוור ומפתה.

שתיתי את הגזוז כשאני עומד קרוב לאמי. ופתאום, כשכמעט גמרתי לשתות, הרגשתי שאני מתמלא בושה על שאני מתאווה להיות גם קרוב לאמי וגם קרוב לפניה של השחקנית המצוירים בצבעים עזים על יריעת הבד הגדולה. אבי הניח את ידו על כתפי, משך אותי אליו וחיבק אותי. הרגליים התבלבלו לי וכמעט נפלתי.

"עזוב אותו," אמרה אמי לאבי, לקחה את ידי ומשכה אותי קדימה, אל עבר הכניסה. נחילים נחילים זרמו בעלי הכרטיסים פנימה, אל בין החומות הגבוהות.

"שורה עשרים ושבע, כיסאות שלושים ושתיים, שלוש וארבע," אמר אבי כשהוא בודק פעם נוספת את הכרטיסים. אמי הלכה ראשונה בין שורות כיסאות העץ ואני הלכתי אחריה, עד כיסא שלושים ושתיים. היה עוד מרחק גדול אבל לא היה איכפת לי. הייתי מוכן ללכת כך אחרי אמי עוד ועוד. עיני היו נעוצות בעיני נחש הזהב של הצמיד שעל פרק ידה. ועיני הנחש עשו בי כישוף והפכו אותי מילד חלשלוש ומפונק לעבד גדול ואלים שתפקידו לשמור על גבירתו.

כך חלמתי תחת השמיים זרועי הכוכבים של קולנוע "גן רינה". כי קראתי ב"דבר לילדים" שהולווד זו עיר שמייצרת חלומות למיליוני בני אדם, כך שכל מי שנכנס לקולנוע שוכח הכל ונהפך לחלמן.

יצאנו מ"גן רינה" והתחלנו ללכת ברחוב בן יהודה לכיוון דרום. אמי, שלא קראה את התרגום לעברית, שהוקרן על רצועת בד צרה וארוכה בצד המסך הגדול, הבינה את הסרט אחרת מאתנו, כאילו ראתה סרט אחר לגמרי. הסרט שלה היה עשוי מתמונות ומצלילים, שפעם הביעו שמחה ופעם עצב או פחד. היו בו הרבה צלילים שהביעו אהבה וגעגועים.

" סֶנָמוֹרוֹ," אמרה אמי לאבי, "הם התאהבו."

"כן," אמר אבי וחזר על המילה " סֶנָמוֹרוֹ" ונתן לה זמן לחלחל אל תוך ההזיה המתוקה ששלושתנו עוד היינו שקועים בה. "הם נפגשו בפריז והתאהבו."

"אבל האשה הייתה נשואה," אמרה אמי, "מדוע היא לא ספרה את זה לבחור שפגשה בפריז?" אבי התחיל להסביר לאמי בזהירות, כי הוא לא רצה לדבר על גרמנים, פליטים ומחנות ההשמדה. אמי לא הפסיקה לקוות שבני משפחתה לא מתו באושוויץ ויום אחד הם יבואו אלינו.

"בעלה היה חולה," אמר אבי.

"למה היא לא טפלה בו?" תמהה אמי.

"הוא היה כלוא במחנות," אמר אבי ומיהר להעביר את השיחה אל תחנת הרכבת של פריז, אל הלילה האפל והגשום בו נפרדו האוהבים. הוא הסביר לאמא מדוע האשה לא הגיעה לפגישה.

"למה הוא נסע לקזבלנקה?" שאלה אמי.

"כי רק משם אפשר היה לברוח במטוס לאמריקה," ענה אבי.

"גם אבי ואמי יכלו לברוח, ואולי גם אחותי," אמרה אמי. דמעות זלגו מעיניה.

אבי הוביל את אמי לכניסה האפלולית של חנות. שם הוציא מטפחת מכיסו וניגב את דמעותיה. "אל תבכי," לחש אבי בקול רך, קול שבו מיישנים תינוק. "הם לא יכלו לברוח. הגרמנים רימו את היהודים וסיפרו להם שהם נוסעים למחנות עבודה."

"מחנות עבודה?" התפלאה אמי.

"כן," אמר אבי והעביר את אצבעותיו המכוסות בבד המטפחת על לחייה, אפה וסנטרה. "ההורים שלך עשו מה שכל היהודים בסלוניקי עשו. הם הלכו לאן שהם הלכו."

"הם יכלו לעלות על רכבת אחרת," אמרה אמי, "ולנסוע למקום שיש בו אווירונים - לאמריקה."

אבי קפל את המטפחת ותחב אותה אל תוך כיסו.

"הם יכלו לנסוע לקזבלנקה," התעקשה אמי.

אבי אחז בידה של אמי ויחד יצאו מהכניסה של החנות הסגורה אל המדרכה המוארת. "רק בסרט קל לברוח ולהגיע למקום כמו קזבלנקה," אמר. "כן, רק בסרט אפשר לעשות הכול," הסכימה אמי וחייכה.

חזרה