ברוך תור-רז - ספורים שירים וציורים לילדים ולמבוגרים

דָּאוּד

ספור לבני נעורים

מאת ברוך תור-רז

פרק ראשון: "הרומן הזעיר"

אבי הזהיר אותי מפני הפיתוי לקרוא "רומנים זעירים". "כל מה שכתוב בהם מצוץ מן האצבע," אמר אבי. "עלילות הסיפורים, המודפסים בחוברות קטנות העשויות מנייר זול, הן מזויפות. ואילו כל מה שמדפיסים ב'דבר לילדים' הוא אמיתי – בדיוק כמו מה שמדפיסים בעיתון 'דבר'."

מושון, שבתאי וכל הילדים האחרים לא הבינו מה אני מוצא בקריאה שלא נחוצה להכנת שעורי הבית. למה לבזבז זמן יקר שנועד למשחקים? האם מילה מודפסת על נייר לבן שווה יותר מבנדורה צבעונית? האם הפיכת דף ועוד דף בספר מעניקה שמחה גדולה יותר משמחת שחרור פורפרת =עץ מהחוט הכרוך על גופה העגול? כל תינוק יודע שספר לא מסוגל להסתובב על החול כמוה.

קבלתי כסף מאמי והלכתי לחנות למכשירי כתיבה לקנות חוברת "דבר לילדים" חדשה. על לוח עץ שעליו היו מתוחים חבלים תלה בעל-החנות עתונים וחוברות האחוזים באטבי-עץ כמו שתולים כביסה רטובה לייבוש. הפעם היו תלויות זו לצד זו שתי חוברות: האחת "דבר לילדים" והשנייה חוברת קטנה של "רומן זעיר". נחום גוטמן צייר בצבעי מיים אנייה בנמל וסבלים מעמיסים על גבם שקים מלאי סוכר וקמחץ ולא רחוק מהם חייכה אלי בלונדינית אלמונית! "אין לך דם לקנות רומן זעיר" שמעתי את קולו של שבתאי שעמד מאחורי כשרגל אחת שלו מורמת ממרצפת המדרכה מוכנה לבעוט בי. לא היה לי הרבה זמן לחשוב. שחררתי את החוברת הקטנה מהאטב, נכנסתי לחנות, שילמתי וחזרתי לצריף שלנו כשהחוברת חבויה בכיס המכנסיים הקצרים שלי.

סבתי ואמי הורידו כבסים יבשים מן החבלים שבחצר. בדרך כלל הייתי עומד לידן ומסתכל איך הבד של הסדין דומה למפרש של סירה. איך הוא נפרש כמו ענן לבן מעל אדמת החצר. קודם ראיתי אותו טבול במים כחולים מ"כחול לכביסה". עכשיו באורח פלא הם יצאו צחים כחלב.

לא היה לי זמן להתענג על המילה צחים. הייתי צריך לסלק אותה מהמוח ולפעול במהירות. נכנסתי פנימה , פתחתי את הארון הקטן שלי והוצאתי מתוכו חוברת ישנה של "דבר לילדים". יצאתי החוצה, הראיתי אותה לאמי ואמרתי לה שאני הולך לשחק.

לא חששתי שאימא שלי תגלה שהחוברת ישנה, כי גם אמי וגם סבתי לא ידעו לקרוא ולכתוב.

חשבתי שאף אחד לא יודע שאני מרמה. אבל טעיתי. שבתאי הסתתר מאחורי גדר העץ שמקיפה את החצר שלנו והציץ מבעד לרוח שמין שני לוחות עץ וראה הכל.

ואז, לפני שנכנסתי לפרדס של הערבי שמעתי את השריקה של שבתאי המזמינה את מושון לעזוב הכול ולרוץ לשמוע כל מה שיש לו להגיד. התעלמתי מהשריקה כי הלב שלי לא היה במקום הנכון. הלב שלי ירד למכנסים והדם שיצא ממנו זרם לעבר ה"רומן הזעיר" ולא לעבר המוח שלי שהפסיק, בגלל זה, לפעול דווקא עכשיו.

הפרצה בגדר הייתה קטנה, אבל הצלחתי להשתחל פנימה ורצתי אל עץ התמר האהוב עלי. שם התיישבתי והתחלתי לקרוא:

"הוא לא האמין למראה עיניו שעה שמבטו נפל על האשה התמירה האלגנטית והיפה עד לעצירת הנשימה שבאה מהדרך"

הרגשתי סחרחורת כשקראתי את המילים האלו. פחדתי לקום כי הייתי בטוח שאתנודד כמו שיכור ששתה בקבוק שלם של עראק!

פרק שני: נשות ארמון הסולטאן

לא ידעתי מה מחכה לי. גם כן הייתי יודע לא הייתי יכולתי לשנות כלום. הכל קרה במהירות כל כך גדולה עד שכמעט נפלתי כמו מעל סוס-עץ בקרוסלה הכי מהירה בלונה-פארק.

שמעתי קול הנשלח כמו חץ לעברי: "אוסקוט!" ואחריהם כמה מילים נרגנות בערבית שלא הבנתי. רק ראיתי כמה ענפים זזים וילד יורד מעץ התפוזים שממול. הכרתי אותו . זה דאוד בנו של אחד מפועלי הפרדס הערבים שגרו בצריפים הקטנים מאחורי בית האבן הגדול של בעל הפרדס. הוא החזיק בידו משהו שנראה לי כמו מגילת אסתר של חג הפורים.

ואז התרחש הדבר ששינה אותי. זה היה דומה למה שקורה לפלג-נחל קטן שזורם ישר וחושב על היום שבו יהפוך לנחל גדול – ופתאום הוא נתקל במשהו קשה שמכריח אותו לזוז הצידה ולהתחיל לזרום לכיוון אחר!

הפה שלי היה פעור מרוב פליאה וגם הפה של דאוד היה פתוח מאותה סיבה. כי דאוד התפעל מהתמונה של הבחורה הבלונדינית המודפסת על הנייר הזול של "הרומן הזעיר".

כן, זה בדיוק מה שקרה. ככה זה התחיל. שני ילדים באותו גובה ואותו גיל לכודים בקורים שטוו סופרים לא אחראיים בשביל לטמטם מוחות ולרוקן כיסים מכסף. זה מה שאבי אמר לי לא פעם אחת! והוא צדק, אבל אז עוד לא קלטתי את זה. עשיתי "החלפות" עם דאוד. נתתי לו את הרומן הזעיר כדי שיוכל להסתכל על הבלונדינית מקרוב, ואני קיבלתי את המגילה כדי לחפש לעצמי את הבחורה הכי יפה מבין...