בן אחיו של ראמו

סיפור מאת: ברוך תור-רז

דבר ראשון הלכתי לראות את האריה. הכלוב היה ריק ולידו נשאר רק הריח. הרחתי אותו בהנאה גדולה, כמו שמריחים פרח נדיר.

"איפה האריה?" שאלתי חייל, שבעט בתרמיל שלי, שהיה שרוע על צדו וחסם את המעבר.

"הוא קבל העברה ל'סאפרי'," אמר החייל.

"הלוואי וגם אני הייתי מקבל העברה ל'ספארי'," אמר חברו.

"אפילו שהיית צריך לבלות כאן כמה חודשים?" שאלתי ורמזתי בראשי על כלוב-הבטון.

"אני פה יותר מחצי-שנה," ענה החייל, "אז מה זה משנה איפה ישימו את המיטה שלי?"

"כאן לפחות היו החיילות מסתכלות עליך," אמרתי לו וחייכתי כמו אבא חכם.

כשהתרחקתי שמעתי את האחד אומר לשני, "הייתי מכניס את המילואימניק הזקן הזה לכלוב ונותן לו חודש לאכול רק חרא!"

האמת - לא היה איכפת לי לבלות חודש מילואים בכלוב האריות של "פיקוד המרכז." זה היה עדיף בעיני מאשר לשמש בתפקיד אלחוטן בשכם או בג'נין. במקום נתח בשר הייתי מבקש שיזרקו לי על הרצפה ספר, ואת הספרים שכבר קראתי יתנו לי לשמור על לוח העץ, בין שערות הרעמה שנשרו והתפזרו, כעלי שלכת.

אני בטוח שלא הייתי משתעמם אפילו לרגע אחד. שלושים הימים לא היו זהים זה לזה. לא הייתי בוהה בחיילות ובחיילים באפס מעשה. הייתי מקריא להם מתוך הספרים קטעים נבחרים. הייתי פותח קתדרה לספרות כללית, שאין כדוגמתה באף אוניברסיטה בעולם! הסורגים היו מגינים עלי מפני אלה שלא שמעו אף פעם שמות כמו פרוסט,או סול בלו.הם היו מאכילים אותי בבוטנים ובפירות, כאילו הייתי קוף, וממשיכים לדבר על כדור-רגל. כשהתכופפתי והרמתי את תרמילי חשבתי על סוג הריח שאני הייתי משאיר אחרי: ריח של ספרים.

תעיתי במסדרון ארוך ולא מצאתי את משרד הקישור של יחידתי. על אחת הדלתות היה מוצמד בנעצים גיליון בריסטול לבן. נמשכתי אל הפרפרים והפרחים ואל האותיות המעוגלות, שכל אחת מהן הייתה צבועה בצבע אחר. התקרבתי אל הדלת וקראתי: "סינדרלה מתה, נגמרו האגדות, וכל הגמדים יוצאים למילואים!"

איך הם מעיזים להמית את סינדרלה! זעק קול בלבי. והאגדות! איך אפשר "לגמור" אותן ולהתייחס אליהן כאל "סיפורים" שמספרים "מילואימניקים" על צרותיהם בבית כדי לקבל שחרור משירות או, לפחות, דחייה של חודשיים-שלושה?"

רצית להיות אריה, אמרתי לעצמי, חשבת שאתה ראוי לשבת בכלוב של מלך החיות. מעכשיו, חביבי, כדאי שתבין ותדע, אחת ולתמיד, שגמד היית וגמד תישאר!

"גמד מי שעשה את פקידת-הקישור," רטן "מילואימניק" לבוש מדים מקומטים, שהיה להם ריח של "בויידם" מלא "שמטס", והכניס אותי פנימה יחד אתו.

הצטרפנו לשמונה "מילואימניקים", שעמדו במעגל. באמצע המעגל ישב על כיסא מסתובב קצין צנום. הוא החביא פתק בכף ידו וקרא מתוכו בעיניים עצומות: ירושלים ג'נין שכם רמאללה טול-כרם. כשחזר הקצין על הרשימה ולחש, במין ניגון חסידי, י-רו-ש-ש-ל-ליים, י-רו-ש-ש-של-לים, הצבעתי, כמו תלמיד טוב שיודע את התשובה הנכונה. כולם חיקו אותי וקרבו את אצבעותיהם אל פניו של הסרן. הוא הסתכל באצבעות ובחן כל קמט, כל ציפורן, כל שערה. אחר-כך הסתכל בחולצות הישנות שלבשנו ובמכנסים המקומטים, כי כולנו היינו לבושים כאילו התכוננו לסייד או לצבוע תריסים ולא לשרת את המדינה כחיילים.

הוא הביט באצבעות כמו שמביטים על בעלי-חיים המוצעים למכירה בשוק. אילו היו להן שיניים הוא היה פוער את פיותיהן של האצבעות ובודק את שיניהן אחת-אחת. אצבע בעלת ציפורן שחורה נפסלה מיד. אצבע, שהיתה מכוונת אל מצחו כאקדח מאיים, נפסלה גם היא. אצבע כנועה, שגווה כפוף והיא כמעט כורעת ויורדת על ברכיה, עוררה בלב הקצין סלידה שכזאת שמיד הסיט את ראשו והרחיק את עיניו ממנה. לבסוף, הגיע תורה של האצבע שלי. רעדתי קצת, בפנים, והלב הוצף בגל של התרגשות, גל שטלטל אותו כאילו היה כדור שנשכח על שפת-הים. אפילו הסמקתי, כי לבשתי חולצה משובצת, שהאדמדמות שלה דהתהוהיה לה קרע למטה, בחלק שהוסתר מתחת למכנסים.

האצבע שלי הייתה זקופה. הכרית הייתה מופנית אל עבר פני הקצין, בעוד שהציפורן הייתה מכוונת אלי, כמו מראה קטנה, שבה השתקפה דמותי הזערורית. האצבע לא רעדה. הרגשתי על פניה את מגע נשימתו ואחר-כך את מגע ידו. הוא בחר בי.

"ינעל אבוק כל המילואים הזה," אמר המילואימניק שהביא את רכבו לבסיס ושנסע לכיוון ירושלים.

כשהצטופפנו ב"פ'זו", הוציא זה שישב לצדי מתרמילו צנצנת מליאה כדורי-בשר. הוא תחב אל פיו שתי קציצות בבת-אחת ואחר-כך העביר את הצנצנת בינינו ועודד אותנו לחסל את הקציצות לפני שיתקלקלו בגלל החום.

"תאכל, תאכל," דרבן אותי, ואני אמרתי שהאצבעות שלי מלוכלכות ואני לא יכול לגעת בקציצות בלי לרחוץ קודם ידיים. כולם צחקו ואחד מהם אמר, זה לא הזמן להיות אינטלגנט.

בשער מחנה "שנלר" הצגתי בפני השין-גימל את טופס המילואים כשהוא הפוך. השין-גימל כיווץ את אפו, בדיוק כמו שכיווץ אבי את אפו כשעשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו ונתן לי לעבור. ניגשתי לכותל האבנים העתיקות. הן היו קרות. נשענתי עליהן וספגתי את קרירותן. שמטתי את התרמיל מידי והרשיתי לעצמי לזכור איך, כאלחוטן צעיר, העליתי מכשיר קשר לקומה העליונה של הבית, שבצלו עמדתי, והוצאתי את האנטנה מבעד לחלון כדי שאוכל לייצור קשר טוב עם השיירה שעולה להר הצופים. ואחר-כך, כשישבתי בתחנת-האלחוט ושאלתי לשלומם של היושבים בהר המוקף בצבא הירדני היה האלחוטן מקרב את המיקרופון לרדיו הפתוח בקולי-קולות ומעביר את המיקרופון בין הסובבים אותו, ואני קלטתי קולות לעיסה, קולות של סכינים ומזלגות, פטפוטים וצחוקים. אף מילה לא נאמרה בינינו משך חודש שלם, אפילו לא "רות" או "עבור" וגם לא "אתה נשמע חמש-חמש", שאנחנו, האלחוטנים אהבנו לומר זה לזה, כמו מחמאה. כי הם חששו שאל תוך ה"רות" יצליח להשתרבב כאב הגעגועים הביתה.

ועוד נזכרתי, איך התגנדרתי במדים, שגיהצה אמי בשבת, נסעתי ל"תלפיות", נכנסתי לחצרו של הסופר עגנון והקשתי על הדלת. פתחה לי רעייתו, אסתר, ושאלה מה חפץ החייל הצעיר.

"החייל הצעיר מבקש להודות לעגנון," אמרתי בקול צלול.

אסתר נכנסה פנימה לשאול את עגנון והוא הסכים לביקור קצר.

"מצונן אני," אמר לי כשהלכתי אחריו אל המטבח. הוא הוציא בקבוק יין ומזג לי כוסית. "אני איני יכול לשתות," התנצל.

הוא היה כל-כך קטן וזה הפליא אותי. פניו היו מליאות בקמטים ועיניו זעירות. כשאצבעותיו האוחזות בכוסית היו קרובות אלי הבטתי בהן ובחנתי אותן. הן היו קצרות ובשרן רך וקמטים דקיקים קשטו אותן, כקווים על מפת חבל-ארץ שיש בו הרבה נחלים.

לזמן קצר השתהו האצבעות בקרבתי, עד שלקחתי את כוסית היין, אבל אני נושא בתוכי את החוויה בדיוק כמו שנושא חוקר טבע חוויה של להיות קרוב לבעל-חיים נדיר.

עגנון שאל אותי האם החיילים קוראים ספרים ואני ספרתי לו על ספרים שקראתי. האם מר כותב? שאל. כן, אמרתי. האם יש עמך סיפור להראות לי? שאל אותי עגנון והישיר את מבטו אל עיני, כמחפש בהן ניצוץ של כשרון סופר.

חייל לבוש בקפידה עצר לידי. לא היה לו שפם או משהו מיוחד אחר, חוץ ממדים מגוהצים ונעליים מצוחצחות. היה זה הרס"ר. בעמידה הזקופה שלו מולי הוא נתן לי להבין שלא עומדים במחנה "שנלר" סתם ליד קיר ולא חולמים בהקיץ על הר הצופים, שכבר לא נצור או על מישהו שמזכירים את שמו בבחינות הבגרות.

מעבר לערוגת וורדים אדומים, ריחניים, היה משרדו של קצין הקשר. הוא פקד עלי לגשת למחסן ולחתום על נשק ועל מדים ומיד לחזור למשרד ולחכות לסמל המבצעים של חברון.

"למה לא? יש לך משהו נגד חברון?" שאל הקצין ופתח את מגירת השולחן, כמתכוון להכניס לתוכה את תשובתי ולהשאיר אותה שם למשך כל חודש המילואים שלי.

שתקתי. מי שהיה במטבח של עגנון בלי כתב-יד של סיפור בכיס כבר לא איכפת לו מה שקורה לו. אין לי מה לחפש ב"שנלר". כבר אף אחד לא יוצא מהשער של המחנה בשביל לפגוש סופר נערץ. במחסן לבשתי את המדים ודבר ראשון תחבתי לכיס המכנסים את ספרו של דידרו "בן-אחיו של ראמו". המחסנאי הושיט לי "עוזי", שתי מחסניות ושתי קופסאות קרטון קטנות מלאות כדורים.

"שמיכות תקבל בחברון," אמר המחסנאי. "נעלים צבאיות יש לך?"

"יש," אמרתי, "קניתי בתל-אביב בשבוע שעבר.

כשחזרתי כבר חיכה לי סמל המבצעים של חברון. כתפיו היו רחבות ושערו השחור רטוב ונוצץ, כלאחר תספורת.

"אתה המילואימניק החדש?" שאל ועשה צעד אחד אחורנית, כסולד מעצם המחשבה שמשהו נוסף ממנו, חוץ מקולו, יבוא במגע עם יצור שכמוני.

נענעתי בראשי ותלתלי שערי הארוך התנודדו ושפמי, שהיה מחודד בקצוות, התרומם ורטט כשחייכתי.

כעבור שלוש שעות, בערך, מצאתי את עצמי עומד עירום בתוך שלולית מים עומדים. זה היה במקלחת, בבית הממשל בחברון. סגרתי את הברז וניגבתי את קליפתי החיצונית, הרטובה, כי בפנים נשארתי יבש. אם מישהו היה מקיש על גבי במקל הייתי משמיע קול של תוף העשוי מגזע עץ חלול. המדים היו גדולים ממידתי. התנועעתי בתוכם כמו צב קטן שנכנס לשריון של צב גדול שמצא ריק בשדה. נעלתי את נעלי. פתאום, שמעתי קולות. זו להקה של ציפורים נודדות, חשבתי. נחפזתי לצאת, בלב מלא תקווה, שאספיק לצפות בה.

מחלון חדר המילואימניקים לא ראיתי צפרים. ירדתי במדרגות. עצירים, שראשיהם היו מכוסים בשקים שחורים, עמדו לאורך הקירות. האטתי את צעדי והסתכלתי עליהם.

"אי! אתה!" צווח עלי בחור הלבוש בחולצה לבנה, שהזכירה לי חולצת-שבת, ועיניו מוסתרות מאחורי משקפי-שמש. "אם לא תסתלק אני מלביש על הראש שלך שק ומעמיד גם אותך ליד הקיר!"

המשכתי לרדת במדריגות. אולי מכוסי הראשים הם שצורחים, חשבתי, אולי הם מאותתים זה לזה בשפת-סתרים

בחצר הפנימית ראיתי נשים כורעות על ברכיהן וצורחות אל עבר אשנבים מסורגים. את האסירים לא ראיתי. כל אישה השתתקה, בתורה, והקשיבה לתשובה שנועדה רק לה. אוזני נתמלאו צלילים צורמים, עד שלא הייתי מסוגל יותר לעמוד שם. התרחקתי, עד שהצרחות שככו וחזרו להיות דומות לקריאות של צפרים נודדות.

ב.

בתורנות הראשונה שלי בתחנת האלחוט כיוונתי את הרדיו ל"קול המוסיקה" והאזנתי לסונטה לצ'לו ולפסנתר של בטהובן, בביצוע של עמנואל פויירמן. אחר-כך פתחתי את ספרו של דני דידרו, "בן- אחיו של ראמו" וקראתי מה אמר בן-אחיו של ראמו על "העולם המושלם": " עיקר העיקרים שנהיה קיימים, ושנהיה קיימים דווקא אני בחזקת אני, ואתה בחזקת אתה המשטר המתוקן ביותר הוא המשטר שבו נתייחד לי מקום, ולעזעזל אותו עולם מושלם בכל המעלות שבו אין לי חלק. נוח לי שבעתיים שאהיה קיים ואפילו בחזקת פטפטן ומחוצף, משלא אהיה קיים כלל .

מישהו פתח את הדלת ואחר-כך סגר אותה בטריקה. סמל המבצעים קרב את ראשו אל ראשי. נרתעתי לאחור, כי חשבתי שהוא מתכונן להחטיף לי "ראסיה."

"מה מוזיקת האבל הזאת?" שאל הסמל.

סגרתי את הספרון והנחתי אותו על מכשיר הקשר.

"סונטה של בטהובן," אמרתי.

"סונטה שמתאימה לבית-קברות!" צעק הסמל וכיוון את הרדיו לתחנת "גלי-צה'ל".

ישבתי בשקט ולא זזתי. לא שכחתי אפילו לרגע אחד שאני סתם גמד ושסינדרלה מתה.

"ככה יותר טוב," נרגע הסמל והסתכל בשערי הארוך ובשפמי.

"מאחורנית יש לך שערות של אישה ומלפנים יש לך שפם של גבר," אמר הסמל. "אתה לא גבר, אתה גבר-אישה!"

"טאטה ואהינה," אמרתי.

"אתה עושה צחוק ממני או מה!" אמר הסמל בפנים זועפות.

"בטהיטי כך כינו גבר בעל שיער ארוך."

כן," אמרתי, "כך כינו תושבי האי טהיטי את הצייר גוגן."

"גו-ג-גן," חזר אחרי הסמל, כמו הד, ומולל את המילה בלשונו, כתוהה על טעמה, ואינו מסוגל להחליט האם היא מרה או מתוקה.

"בטהיטי," הוספתי ואמרתי, "היו גברים שהתלבשו כנשים ועשו עבודות של נשים. התושבים כינו אותם 'מאהו'."

הסמל פרץ בצחוק. "יש לי רעיון, אולי תהיה ה'מאהו' של ממשל חברון?"

התעלמתי מדבריו. "הגבר בטהיטי רצה לטשטש את זהותו רק בשביל להיות לרגע אחד חלש, כמו אישה. הוא מצא אושר בזה שהיה, לזמן-מה, חסר מין."

"אתה פילוסוף או מה?" שאל הסמל בחוסר סבלנות.

"אני ספרן בספרייה עירונית, במדור לספרות ילדים ונוער."

"ומזה אתה מתפרנס?"

נענעתי בראשי.

"כמה ילדים יש לך?"<

הרמתי אצבע אחת. הוא הרים ארבע אצבעות. "ככה זה אצלכם, ה'ווס-ווסים'."

"אני לא 'ווס-ווס', אני סלוניקאי," מחיתי.

חיוך רחב התפשט על פניו. הוא קם ועקף את כיסאו בצעדי ריקוד כשהוא מפזם לעצמו את השיר "שחרחורת".

"וממה אתה מתפרנס?" שאלתי.

"חצילים, אני מגדל חצילים לייצוא."

רוך נטף מקולו, כמו דבש הגולש ממרומי כפית אל פרוסת-לחם שמתחתיה. גם הוא ידע להפריח תיאורים צבעוניים באוויר. הוא בעט, ככדורגלן, והדגים איך בועטים בפועל ערבי מעזה שמתלונן שחומר הריסוס עושה לו סחרחורת.

"אם אני הצלחתי להתרגל ל'פרתיון' גם הוא יכול להתרגל!" צעק כשהוא מקרב את פניו אל פני. "רק בבעיטות יכולתי ליישר את הגב העקום שלו ולהלביש עליו את מכשיר הריסוס!"

כשהתרחק ממני ניגבתי, בגב היד, מעל פני, את טיפות הרוק. עמדת מערת המכפלה השמיעה קול. הסמל חטף את המיקרופון מידי וענה במקומי. "הם" קרעו לנו שני סידורי-תפילה ו"אנחנו" החזרנו "להם" ותלשנו כמה דפים מהקוראן.

"אני הולך למסור את ההודעה לקצין המבצעים," אמר הסמל.

לקחתי את הספרון, שהיה מונח על מכשיר הקשר והתכוננתי לקרוא בו.

"מה אתה קורא?" שאל הסמל. עיניו היו מכווצות.

"בן-אחיו של ראמו," אמרתי בקול הכי שקט והכי רגוע שיכולתי. "מאת דידרו."

"בן-אחיו? של מי הוא בן-אחיו?" שאל הסמל ופניו הסמיקו מכעס.

"של הקומפוזיטור ראמו," עניתי וחייכתי חיוך קטנטן, שבקושי רואים אותו, בלי שום כוונה.

"ראמו-מו-מו!" צווח הסמל כשהוא שולח יד, שנתארכה פתאום לגודל של לשון זיקית. הוא חטף מידי את הספר והטיח אותו בתקרה.

כשנתקל הספר בתקרה התפרקה עטיפתו והדפים נשרו, כעלי-כותרת של פרח פרום והתפזרו על הרצפה. הסמל דרך עליהם בדרכו אל הדלת.

כשנדם רעם טריקת הדלת בקעו קריאות של בדיקת-קשר מכל המכשירים. "אתה נשמע היטב," עניתי לעמדת התצפית הראשונה ואחר-כך לכל עמדות התצפית האחרות.

כשסיימתי כרעתי על ברכי ואספתי את הדפים. חשבתי על לבטיו של בן-אחיו של ראמו, מה טוב יותר לאדם, האם כדאי להיות איש פשוט אך מאושר, או להיות גאון הזוכה לתהילת-נצח, אך מפקיר את משפחתו, מתנכר ומתאכזר לקרובים לו? וגם חשבתי על הסיבות הרבות שמנה בן-אחיו של ראמו מדוע כדאי לאדם להיות שוטה.

מצאתי את הדף וקראתי: " אותה אמנות המלמדתני, בנסיבות מסויימות לחלץ את עצמי מן ההשתטות, היא המלמדתני, בנסיבות מסויימות אחרות, להשתטות.

רציתי לבכות. כאב גדול נבט ותפח בקרבי. עיני נתכסו בלחלוחית ומבעד לערפל לבן שאפף את חדר האלחוט ראיתי את פניו המעוטרות בשיער פרא ובזקן פרע והנה הן מחייכות אלי. עיני השיכור שלו התיזו ניצוצות.

"אתה נשמע חמש-חמש, שוטה שלי," שמעתי את קולו בקרבי, "הישאר בהאזנה, אני יוצא לשוטט בבתי-הקפה של פריז.

חזרה